החלטה בתיק ת"א 44389-04-12

בפני בקשה לחיוב המשיבים (התובעים) בהפקדת ערובה להוצאות המבקשת (הנתבעת).

הרקע לבקשה

1.            במסגרת תובענה זו מתבררת תביעת המשיבים לחיוב המבקשת בתשלום סך של 600,000  ש"ח.

המשיבה 1 הינה חברה פרטית העוסקת בהפקת אירועים לנוער ולצעירים בקשר עם תחום הבטיחות בדרכים. המשיב 2 הינו בעל השליטה והמנהל של המשיבה 1.

במהלך 2005 או בסמוך לכך יזמו המשיבים אירועים תחת הכותרת "הנוהג ינהג אחרת", בהם השתתפו אמנים וניתנו חסויות של גופים מסחריים. בנוסף, לפי הנטען, יזמו המשיבים הקמת מועדון לקוחות בשם "דרייב" המעניק הטבות לנהגים זהירים. לפי הנטען בכתב התביעה, בפגישה אשר התקיימה בשנת 2005 בין המשיב 2 לבין מנהל חטיבת כלי רכב מסחריים של המבקשת, סוכם כי המבקשת תקבל חשיפה פרסומית כנותנת הטבות למועדון הלקוחות אשר ישווקו המשיבים ובתמורה, תשלם המבקשת למשיבה 1 סך של 1,000$ לכל אירוע שיארגנו המשיבים בבית ספר וסך נוסף של בין 4,000$ ל- 5,000$ בגין כל אירוע עירוני שיארגנו המשיבים. לאחר סיכום זה, הושק המועדון בתחילת מאי 2005 אך בפגישה שהתקיימה בסמוך לאחר מכן הודיעה המבקשת כי לא תשתתף באירועים אשר יוזמים המשיבים ולא תשלם כספים למשיבים. בכך, לפי הנטען, הפרה המבקשת את התחייבויותיה, הסבה נזק למשיבים בגין ירידה ברווחים ופגיעה במוניטין. לפי תחשיבי המשיבים בכתב התביעה, חישוב הנזקים על פני 5 שנות פעילותו הצפויה של המועדון מסתכם בלמעלה מ- 2,000,000 ש"ח ולכך יש להוסיף נזק של 250,000 ש"ח בגין פגיעה במוניטין. לצורכי אגרה, הועמדה התביעה על סך של 600,000 ש"ח.

2.            בכתב ההגנה, אף זו בתמצית, טוענת המבקשת כי יש לסלק את התביעה על הסף שכן הוגשה בהיעדר עילה, בהיעדר יריבות, בחלוף תקופת ההתיישנות, בשיהוי ניכר ותוך הודאה שלמעשה אין בידי המשיבים כל ראיה לבסס את התביעה. לגופם של דברים, טוענת המבקשת שאומנם העניקה מפעם לפעם חסות לאירועים שהפיקה המשיבה 1 אולם כל בקשת חסות לאירוע נבחנה לגופה ולא הייתה כל התחייבות ארוכת טווח למתן חסויות כנטען.

ביחס למועדון הלקוחות "דרייב" טוענת המבקשת שבכלל מדובר ביוזמה של בנק דיסקונט לישראל בע"מ (כנגדו מנהלת המשיבה 1 הליך משפטי נפרד) ובמסגרתו קבלה המבקשת פרסום כנגד העמדת רכב להגרלה בין חברי המועדון.

טענות הצדדים

3.            לטענת המבקשת, התביעה מופרכת וחסרת בסיס ודי לשים לב לכך שהוגשה בחלוף למעלה משבע שנים מאז אותה הפרה נטענת בשנת 2005, שבע שנים במהלכם כלל לא הלינו המשיבים כלפי המבקשת בעניינים נשוא התביעה, כדי להמחיש שסיכויי התביעה אפסיים.

ביחס למשיבה 1 טוענת המבקשת שיש ספק באשר למצבה שכן לא שילמה אגרה לרשם החברות מזה 8 שנים והיא גם חויבה בהפקדת ערבות להוצאות הנתבע בתביעה נפרדת שהגישה ב- 2009 נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ. ביחס למשיב 2, טוענת המבקשת כי כלל לא ברורה מעורבותו האישית בתביעה שכן גם לשיטת המשיבים כלל לא הייתה יריבות בינו לבין המבקשת.

4.            בתגובתם, טוענים המשיבים כי המשיבה 1 הינה חברה פעילה ורווחית ובשנים בהן לא הייתה פעילותה נרחבת ורווחית הרי שהדבר נובע מהפרת התחייבויות המבקשת. המשיבים מסבים את תשומת הלב לכך שהמשיב 2 איננו תאגיד וכן לסיכויי התביעה הגבוהים ולכך שהבקשה הוגשה בחוסר תום לב.

5.            בתשובת המבקשת מודגש כי המשיבה 1 לא עמדה בנטל להוכחת יכולה לעמוד בתשלום הוצאות ככל שיפסקו לחובתה ואף לא הביאה נימוק לסטייה מההלכות המחייבות חיוב בהפקדת ערובה בנסיבות אלו. ביחס למשיב 2 חוזרת המבקשת על טענתה בדבר סיכויי התביעה הקלושים.

דיון

6.            בית המשפט מוסמך לחייב תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. סמכות זו נתונה לבית המשפט בין במצב בו התובע הינו אדם, בשר ודם, ובין אם התובע הינו תאגיד.

בשני המקרים, תכלית הסמכות הנתונה לבית המשפט לחייב בהפקדת ערבות להוצאות הינה מניעת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר בית המשפט סבור כי סיכויי ההליך קלושים. בשני המקרים גם יופעל שיקול הדעת במתינות ובזהירות, כאשר בית המשפט ישווה לנגד עיניו את חשיבותה של זכות הגישה לערכאות ואת השאיפה שלא להגביל את האפשרות להגיש תביעה רק לאלו שהם בעלי אמצעים.

עם זאת, יש שוני בכללים לפיהן נבחנת בקשה לחיוב בהפקדת ערובה ויש שוני בשיקולים הנשקלים עת נדונה בקשה שכזו, ביחס לכללים החלים על תובע - אדם פרטי לעומת הכללים החלים על תובע - תאגיד.

7.            ביחס לתובע שהוא אדם פרטי, חלות הוראות תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות"). לפי הוראה זו, נקודת המוצא הינה חובתו של המבקש (הנתבע) להציב תשתית ראייתית לכאורית לכך שהתובע לא יוכל לעמוד בתשלום הוצאותיו באם תידחה התביעה.

ביחס לתובע שהוא תאגיד לעומת זאת, חלות הוראת סעיף 353א בחוק החברות, התשנ"ט-1999. בהתאם להלכה הפסוקה, הוראות אלו "גוברות" על ההוראות הכלליות בדבר חיוב תובע בהפקדת ערובה להוצאות על פי תקנה 519 לתקנות. כאן נקודת המוצא היא שחובתה של המשיבה (התובעת) להראות שמצבה הכלכלי הוא כזה שלא תימנע אפשרות המבקש להיפרע על הוצאותיו אם יזכה בדין.

8.            אך אילו כללים יחולו במצב בו יש מספר תובעים, חלקם אדם פרטי, חלקם תאגיד?